<h1>תוספות רבינו טודרוס ב"ר יצחק מגירונה — נזיר</h1>
<h2>דף טז.</h2>
[נזיר כ"ה ע"ב] כל שבחטאת מתה באשם רועה. פר"ת ז"ל ההלכה לא נאמרה כן, דודאי רעייה דאשם דרבנן היא כדאמרינן בפ"ק דשבועות [י"ב ע"א] אשם שנתכפרו בעליו באחת ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה, ודיקינן בדמיו אין, גופיה לא גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה, אלמא רעיה דרבנן היא. אלא ודאי הלכה אמרה כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה, ואתו רבנן ואצריך רעייה. ר' עקיבה אומר אינו צריך וכו' הא למה לי קרא הלכתא גמירי לה. תימה והא צריך קרא דאי אקרבה בתורת אשם קאי בעשה כדתרצנא לעיל לר' ישמעאל. י"ל דקים לן דהוא לא משמע עשה אלא מיעוטא משמע. אבל רק דסמיך ובאת שפיר משמע עשה. וא"ת מאי קא מהדר ר' עקיבה לר' ישמעאל אינו צריך רק, צריך וצריך הוא. י"ל דר' עקיבה מיטעא טעי במלתיה דר' ישמעאל, מדלא אדכר הלכה, סבר לא גמר לה כלל, וקרא למיעוטא בעלמא דלא ליקרביה ולא לעשה, ולהכי קאמר ליה אינו צריך. אשם שניתק לרעייה. פי' כמצותו לפי שאמרו חכמים שלא יקרב הוא עצמו עולה כדפר"ת ז"ל משום גזרה, ועבר ושחטו סתם כשר לעולה, ואע"ג דלא עקריה בפי' משם אשם לשם עולה. ובפסח שני פרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"א] איכא דאמרי דרב הונא בעי עקירה בפי', ותני הכי שחטו לשם עולה, כלומר שעקרו משם אשם כשר. איכא דגריס ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא היא בהויתו יהא. ור"ת ז"ל משבש לה להאך גירסא, דהא ודאי מדרבנן הוא, גזרה אטו לפני כפרה כדפרישית לעיל. אלא ה"ג אמר קרא הוא. ולא גרסינן ניתק אין לא ניתק לא. ולמאן דבעי עקירה מפרש הכי, מאי טעמא בעי עקירה, הואיל ועומד ליקרב עולה. אמר קרא הוא בהויתו יהא הויית אשם עליו עד שיעקרנו. ולמאן דלא בעי עקירה, נפרש הכי מאי טעמא שחטו סתם קרב עולה בלא עקירה הואיל והיה שם אשם עליו, אמר קרא הוא בהויתו שיהא לאחר עקירה שעומד לעולה יהא קודם עקירה. וא"ת כיון דקרא לכדרב הונא היכי קאמר ר' עקיבה (איצטריך) [אינו צריך] הרי הוא אומר דמשמע דאתי לאיסור הקרבה. י"ל דהכי קאמר לדידך דלית לך הלכה, לא צריכת רק לאשם, דהרי הוא אומר הוא, וודאי דינא הוא דתידרשיה לאיסור הקרבה דתמורת אשם, טפי מדרב הונא, כיון דלית לך הלכה.
<h2>דף כג.</h2>
[נזיר נ' ע"א] הניחא למאן דאמר טומאה חמורה. דהינו לטמא אדם וכלים עד לגר שפיר. וטומאה קלה דהינו לטמא אוכלים ומשקין. ליכא למבעי אם יש לה דין של נצל, דאי בנצל היוצא ממנה מיד כשמתה, הא ודאי בשר מעליא הוא. ואי בנצל היוצא ממנה לאחר שמנה או יותר, פשיטא שהרי נפסל מגר, ואינו מטמא טומאה חמורה. אלא למאן דאמר עד לכלב מאי. כלומר לדידיה מבעי לן.
